יהודה עמיחי מתעמת עם קוהלת – על שירו הגדול 'אָדָם בְּחַיָּיו'

אָדָם בְּחַיָּיו / יהודה עמיחי ( 1982)

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל

אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה

וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד

רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב

תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה

לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל

שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו

מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,

הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,

וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.