יהודה עמיחי מתעמת עם קוהלת – על שירו הגדול 'אָדָם בְּחַיָּיו'

WhatsApp Image 2022-10-18 at 16.04.05

אָדָם בְּחַיָּיו / יהודה עמיחי ( 1982)


אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

 

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל

אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.

 

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

 

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה

וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד

רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב

תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה

לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל

שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

 

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו

מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,

הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,

וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

 

 

***

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", בפסוקים הבלתי נשכחים הללו נפתח פרק ג' בספר קוהלת. פסוקים העוסקים בחשיבות הטיימינג בחיים ומזכירים לאדם להאט ולאפשר לתהליכים בחייו להבשיל בעיתם.
 
אלא שהמשורר יהודה עמיחי (1924-2000) לא מקבל את טענתו של קוהלת. כבר בשנת 1947 כתב במכתב לאהובתו הראשונה רות הרמן: "אין לנו עוד השלווה של "קוהלת" אשר אמר: עת לצחוק ועת לבכות..לא תקילה (שם החיבה של רות), אנו צריכים לעשות הכל בבת אחת: לצחוק, לבכות, לבנות, להרוס, כי אין זמן". הרקע למכתב הוא המצב המתוח והאינטנסיבי בארץ באותן שנים, בין מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות.
 
עמיחי הסתובב תמיד עם פנקס קטן ועט ונהג לרשום משפטים שעלו במוחו. אל המשפטים נהג לחזור לאחר שנים ולבדוק אם המשפט עדיין "מדליק אותו" כהגדרתו. אם כן, היה מעבד את המשפט לכדי שיר. המשפט שכתב עמיחי לאהובתו על קוהלת, נח בפנקסו במשך עשרות שנים עד שהתפתח בשנת 1982 לשיר "אָדָם בְּחַיָּיו".
 
ההבשלה נבעה אולי מהעובדה שהתקרב לגיל 60, וחש בבשרו את תקתוק שעון חייו. החיים קצרים כל כך וצריך לעשות הכל במקביל, כפי שכתב עמיחי בשיר: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".
 
בבית הרביעי של השיר, מתריס עמיחי נגד החלוקה הדיכוטומית המקובלת בדת בין הגוף לנפש, הנפש כביכול אצילית ומתפתחת ואילו הגוף נתון לחשקים ותאוות וסופו להתכלות. עמיחי כותב באירוניה: "וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה / וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד / רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב / תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה / לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל / שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו". עמיחי תמיד התייחס לעצמו ולגופו באהבה, חמלה וסלחנות, גם כשהיה בשנות חייו האחרונות, זקן וחולה. במובן זה, שירתו יוצאת דופן ביחס לשירה שנכתבה במאה העשרים בהקשר של גוף וזקנה.
 
על יחסו החומל והרך של עמיחי כלפי האדם וגופו אפשר ללמוד מהבית החותם את השיר. הוא נפתח במטפורה די תמוהה: "מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו", אלא שלעמיחי חשוב להיות ברור וקריא ולכן הוא מסביר את פשר הביטוי: "מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק". זהו תאור הומני ויפה של האדם במותו. האדם מלא בסך חווייתיו, זכרונותיו ואהבותיו לצד כישלונותיו וחרטותיו.
 
השיר מסתיים בתמונה עוצמתית התואמת את תפיסתו הרוחנית של עמיחי. מתאנה מצומקת ומתוקה, סגורה בתוך עצמה, רוח האדם משתחררת אל מרחבים נטולי מגבלות של זמן ומקום, כעץ שענפיו פרוסים לצדדים ומצביעים לשמיים, "אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל".