על מיטת חוליה במחלקה 39 א' בתל השומר, העניקה יונה וולך ריאיון אחרון, ימים ספורים לפני לכתה בספטמבר 1985. על השאלה, "איזה מפגש הטביע בך חותם חזק?", ענתה: "עם אלוהים. פגשתי את אלוהים, וחיי נהפכו על פיהם".
שנתיים קודם לכן, בשנת 1983, פרסמה וולך את השיר יוצא הדופן, 'שִׁיר'. וולך כתבה בתקופה מודרניסטית-אורבנית וטבעי היה שמתוך נקודת מבט אנטי-רומנטית, תתעלם מאותה איילה חסרת חשיבות ("מָה לִי וְלָהּ"). במקום זאת, היא מפרקת את התמונה המוצגת בפתח השיר ("בְּנָקִיק נִסְתָּר בַּצּוּקִים / אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם"), ומוצאת חיבור עמוק בין הצוקים לצוקי ליבה (ולמצוקות ליבה), בין המים למעיין חייה (ולמקור הנביעה של יצירתה), ובין הנקיק הנסתר למחשכי תת המודע שלה.
וולך נטלה לעצמה את החופש לשוטט באזורי הסְפַר של תת המודע ולחצוב מהם תובנות המערערות על תפיסת ה"אני" של תקופתה. היא הראתה בשיריה כיצד השפה מייצרת אשליית "אני" אחדותי ויציב ואם מקלפים את שריונה, מתעמתים עם קולות רבים וסותרים, ממינים שונים, שיחד מרכיבים את הזהות האנושית הנזילה.
"האני הפנימי עשוי מהחומרים העדינים ביותר, הנקרעים ביותר, המתפוררים ביותר והנמסים ביותר" כתבה ביומנה, ואילו כמה שורות אחר כך השמיעה קול אחר לגמרי: "אין ברצוני שאישיותי תשתנה, אני גסה ופראית וככה אני".
בשיר מוקדם שלה, 'מִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה׳, מתוארת איילה שונה לחלוטין, המאיימת בשירתה על כל שאר החיות בגן ביתה (״וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי / וְהָיְתָה שָׁרָהּ לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי/ אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת"). שתי איילות, שני קולות מנוגדים מתוכה.
ואולי, כפי שהעידו מקורביה ועלה גם באותו ריאיון אחרון, מעל כל הקולות, שוכנת נפש אחת שמבקשת נואשות להיות נאהבת: "יש כמה אחיות שיודעות נורא להרדים אותי. יושבות ומלטפות אותי וזה היה נורא נעים, בפַּנים.(…) אחד הדברים הכי נפלאים שיכלו לקרות לי זה כל החברות הזאת עם האחיות, כאן במחלקה הזאת, 39 א'. פתאום אני רואה מה זה אהבה. פתאום אני…זה בלי חשבון. לא יודעים אם יראו אותי מחר בכלל ונותנים לי כל מה שיש להם. וגם אני אותו דבר. אבל יכול להיות שזה גם הצורך שלי, החזק, באהבה, במשהו שיקשור אותי לחיים".
