"כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא".
כך נימק יחיאל פרלמוטר בראיון את הסיבה לעִיברוּת שמו לאבות ישורון מיד לאחר שכל משפחתו הושמדה בשואה ב 1942. הפירוש המקראי של ישורון הוא יביטו. כלומר האבות מביטים בו, שופטים אותו על כך שנטש את הוריו. על כך ששרד.
אבות עלה לארץ מפולין ללא משפחתו, ב 1925 והתאהב בה מיד. אימו נהגה לשלוח לו מכתבים מהבית אך ליבו היה שקוע עמוק בתוך ההווי התל אביבי הצומח ורוגש ונהג לרוב להתעלם מהמכתבים.
בהגיעו לגיל 60, גילה אבות בבוידם של דירתו ארגז ובו המכתבים ששלחה אימו מפולין. את חלקם לא קרא מעולם. הוא לקח לידיו את המכתב הראשון, וקרא בידיים רועדות:
"בני האהוב יחיאל.
האם לא צריכים את ההורים, לאחר שעוזבים?
לא כל מי שנוסע לא כותב להוריו המסכנים.
איני ישנה לילות שלמים.
רחם על אביך החלש ועל אימך הנאמנה ועל כל הבית וכתוב לנו מכתב משמח".
רגשות האשם כרסמו בו. הוא סבל מסיוטים כמעט מידי לילה. בגיל 85, כתב אבות את השיר המטלטל 'אֵיךְ נִקְרָא'.
השיר הבנוי משאלות אפוף אווירת רפאים. המכתבים ממשיכים להישלח מבית שכבר לפני עשרות שנים איננו וכל יושביו אינם בין החיים. משורר תמיד יודע 'איך זה נקרא', כלומר איך לקרוא לכל תופעה וחוויה. על אחת כמה וכמה אבות שהיה להטוטן של מילים ועשה בשפה כרצונו. ודווקא הוא לא מוצא את המילים. השפה אינה יכולה עוד להסביר את שאירע לו. זהו קצה גבולה.
